החלטה בתיק בש"פ 6260/10

           לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' בר-זיו) במ"ת 38716-08-10 מיום 22.8.2010, במסגרתה הורה בית המשפט המחוזי כי ביום 6.9.2010 תיערך תזכורת לשם קביעת דיון בבקשה להארכת מעצרו של העורר ושל הנאשמים הנוספים בפרשה עד תום ההליכים. במקביל הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת.

עובדות והליכים קודמים

1.             נגד העורר ואחרים הוגש כתב אישום בתפ"ח 38672-08-10, במסגרתו יוחסו לעורר, באישום הראשון בלבד, עבירות של החזקה ונשיאת נשק [לפי סעיפים 144(א), 144(ב) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)] וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיפים 329(א)(2) ו-31 לחוק העונשין). בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה ביום 22.8.2010 בקשה למעצרם של העורר והאחרים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מיום 22.8.2010 כי ביום 6.9.2010 תיערך תזכורת בפני כבוד השופט ר' שפירא במעמד באי כוח הצדדים, לשם קביעת מועד לדיון בבקשה להארכת המעצר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרם של העורר והאחרים עד להחלטה אחרת. מכאן הערר.

2.             ביום 24.8.2010 הגישה באת כוח העורר בקשה להקדים את הדיון בעניינו. הבקשה הועברה על ידי כבוד השופט שפירא בהחלטתו מיום 24.8.2010 לשופטת התורנית, כבוד השופטת בר-זיו. בהחלטתה מיום 24.8.2010 ציינה כבוד השופטת בר-זיו כי נפלה שגגה בהחלטתה מיום 22.8.2010 (שבה נכתב כי על פי החוק יש לקיים את הדיון בהארכת המעצר עד תום ההליכים תוך 30 ימים מיום הגשת כתב האישום) אך יחד עם זאת שבה וקבעה כי הדיון בעניינו של העורר ייקבע יחד עם הנאשמים האחרים ביום 6.9.2010.

טענות העורר

3.             העורר טוען - באמצעות באת כוחו, עו"ד תמי אולמן - כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהאריך את מעצרו עד ליום 6.9.2010. לטענתו, בית המשפט המחוזי שגה משקבע כי הארכת מעצר לתקופה של שבועיים הינה סבירה "כאשר על פי החוק יש לקיים את הדיון בבקשה להארכת המעצר תוך 30 יום מיום הגשת כתב האישום". העורר טוען כי בהתאם להוראת סעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) רשאי בית המשפט להאריך את מעצרו של הנאשם לתקופה של עד 30 ימים על פי בקשת הנאשם או סנגורו, כדי לאפשר להם לעיין בחומר החקירה. העורר מדגיש כי בעוד שבאי כוח הנאשמים האחרים ביקשו דחייה של כשבועיים היות שהיו זקוקים לתקופה זו על מנת ללמוד את חומר החקירה, הרי שבא כוחו טען לפני בית המשפט המחוזי כי הוא מבקש שהדיון בעניינו של העורר ייערך עוד במהלך חודש אוגוסט וכי העורר מסכים להיות במעצר עד ליום 30.8.2010 ולא הביע הסכמה להארכת מעצרו מעבר לכך. לטענת העורר שגה בית המשפט המחוזי שכן ככלל, מעצר ארעי לשם עיון בראיות צריך להיות לתקופה קצרה ככל הניתן. בהקשר זה טוען העורר כי בעניינו די בימים ספורים על מנת להיערך לטיעון בבקשה להארכת המעצר עד תום ההליכים, לנוכח העובדה שחלקו בפרשה הינו קטן יחסית ומיוחסות לו עבירות בגין האישום הראשון בלבד. העורר טוען כי מעצרו לתקופה כה ממושכת עד לקיום דיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים עומדת בסתירה לרוחו של חוק המעצרים, אשר קובע תשתית מוגדרת למועדים אשר במסגרתם בלבד ניתן לשלול את חירותו.

           בדיון שנערך לפניי הפנתה באת כוח העורר להחלטת בית משפט זה (כבוד השופטת א' פרוקצ'יה) בבש"פ 6142/10 פרמונוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.8.2010) (להלן: עניין פרמונוב) וטענה כי יש ללמוד ממקרה זה לענייננו. באת כוח העורר טענה עוד כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שסבר כי לא ניתן לפצל את הדיון בעניינם של הנאשמים השונים בפרשה, שכן הדבר נעשה חדשות לבקרים.

           אשר על כן, מבקש העורר מבית משפט זה לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ולהורות על דיון מיידי בבקשה להארכת המעצר עד תום ההליכים.

טענות המשיבה

4.             המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד אושרה פטל - טוענת כי החלטתו של בית המשפט המחוזי הייתה מידתית בנסיבות העניין ולא נפלה בה טעות המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. המשיבה מדגישה כי מדובר בפרשה רחבת היקף הכוללת חומר רב. לטענתה, בית המשפט המחוזי איזן בין בקשותיהם של באי כוח הנאשמים האחרים, אשר נזקקו לפרק זמן ארוך יותר על מנת ללמוד את חומר הראיות, לבין בקשת בא כוח העורר לקיים את הדיון בעניינו עד ליום 30.8.2010. המשיבה מציינת כי אכן נפלה טעות משפטית בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 22.8.2010, אך מדגישה כי טעות זו תוקנה בהחלטתה מיום 24.8.2010.

           המשיבה טוענת כי אין ללמוד מעניין פרמונוב ומפנה להחלטתו של בית משפט זה (כבוד השופט י' עמית) בבש"פ 127/10 פיניאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.2010), שם נקבע ההחלטה בדבר משכו של המעצר הארעי לפי סעיף 21(ד) לחוק המעצרים תיקבע, בין היתר, בהתחשב ביומנו של בית המשפט וכן בהתייחס להיקף החומר בתיק החקירה.

דיון והכרעה

5.             לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

6.             סעיף 21(ד) לחוק המעצרים קובע:

"על אף הוראות סעיף קטן (ב) רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנאשם או סניגורו, לדחות את הדיון, כדי לאפשר לנאשם או לסניגורו לעיין בחומר החקירה ולצוות שהנאשם יהיה במעצר לתקופה שלא תעלה על 30 ימים".

           על פי הוראת הסעיף הנ"ל רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנאשם או סניגורו, לדחות את הדיון בבקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים על מנת לאפשר להם לעיין בחומר החקירה. מדובר במעצר שאינו מותנה בקיומן של ראיות לכאורה או בקיומה של עילת מעצר והוא מופעל לבקשת הנאשם או בא כוחו בלבד [ראו: החלטתי בבש"פ 8015/09 קוניוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.10.2009)]. באופן זה נוצר איזון בין הצורך של הנאשם או סניגורו ללמוד את חומר הראיות בתיק, לבין אינטרס הציבור שהנאשם ימשיך לשהות במעצר [ראו: בש"פ 5863/98 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 503, 512 (1998); בש"פ 127/10 פיניאן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (לא פורסם, 19.1.2010) (להלן: עניין פיניאן)]. תקופת המעצר הארעי עשויה לנוע בין דקות או שעות ספורות ועד לתקופה של 30 ימים, על פי בקשת הסניגור ועל פי יומנו של בית המשפט (שם). בעניין פיניאן קבע בהקשר זה כבוד השופט עמית:

"ככלל, לא רצוי לנצל את כל מגבלת 30 הימים, ואם תיק החקירה אינו כולל חומר רב וההגנה מסוגלת ללמוד את החומר תוך זמן קצר, שומא על בית המשפט לדחות את הדיון בימים ספורים, ולעתים אף ניתן להסתפק בדקות או בשעות ספורות (ראו החלטתה של כב' הנשיאה ד' ביניש בבש"פ 5831/01 יצחק חדיף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 167, 172 (2001) (להלן: חדיף)."

7.             במקרה שלפניי אכן מדובר בכתב אישום ארוך והיקף חומר החקירה בתיק הינו רב, כפי שהדגישה באת כוח המשיבה. אלא שעניינו של העורר נוגע לאישום הראשון בלבד, שגם מקריאתו התרשמתי כי חלקו של העורר בו הינו לכאורה מוגבל יחסית בהשוואה לחלקם של הנאשמים האחרים וכלל נשיאת נשק שלא כדין וסיוע לנאשמים האחרים בביצוע העבירות בהן הואשמו, באמצעות העמדת רכבו לרשותם. לפיכך, יש להניח כי רק חלק מוגבל בהיקפו של חומר החקירה בתיק נוגע לעורר. יתרה מכך, בא כוח העורר, אשר ייצגו בבית המשפט המחוזי, הדגיש כי ההגנה זקוקה לפרק זמן קצר בלבד, שלא יארך מעבר לסוף חודש אוגוסט, על מנת ללמוד את חומר החקירה. בבקשה שהוגשה ביום 24.8.2010 באת כוח העורר אף הציעה מועדים ספציפיים אפשריים לקיום הדיון, כולם במהלך חודש אוגוסט. בנסיבות אלה, הארכת מעצרו של העורר מעבר לתקופה המבוקשת על ידי באי כוחו עלולה לסכל את תכליתו של סעיף 21(ד) לחוק המעצרים, אשר כאמור נועד לאפשר לנאשם ולסנגורו ללמוד את חומר החקירה בתיק. ויודגש, בית המשפט המחוזי לא נימק את החלטתו להאריך את מעצרו של העורר בכך שקיום דיון בעניינו אינו מתאפשר על פי יומנו של בית המשפט, אלא קבע כי אין מקום לפצל את הדיון בעניינם של הנאשמים השונים. אלא שבנסיבות המקרה שלפניי אני סבור כי אכן קיימת הצדקה לפצל את הדיון על אף הסירבול המסויים שעלול להיות כרוך בכך [השוו: החלטתי בבש"פ 10776/08 בן חמו נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (לא פורסם, 18.1.2009)], וכי הארכת מעצרו של העורר עד לדיון בהארכת המעצר של הנאשמים האחרים אינה מידתית בנסיבות העניין. בהקשר זה יוזכר כי על פי החלטתו של בית המשפט המחוזי נקבעה ליום 6.9.2010 תזכורת בלבד לקביעת הדיון, וכי לא ברור באיזה מועד יתקיים הדיון בהארכת המעצר עד תום ההליכים לגופו. יוצא אפוא כי עניינו של העורר עלול להידחות לפרק זמן נוסף מעבר לזה שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 22.8.2010, והכול כשבאת כוחו של העורר מדגישה כי היא מוכנה לדיון בהארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים כבר כעת. בנסיבות אלה, איני רואה מדוע על העורר להיוותר במעצר ולהמתין פרק זמן לא מבוטל לדיון בעניינו וזאת אך בשל העובדה שהוא נאשם בכתב אישום המתייחס לנאשמים נוספים והכולל אישומים נוספים שאינם נוגעים לו.

8.             לנוכח כל האמור, אני מקבל את הערר ומורה כי הדיון בהארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים יתקיים לפני בית המשפט המחוזי בחיפה בימים הקרובים, וזאת בהתאם ליומנו של בית המשפט הנכבד.